"שמי שרון נחשוני", פותח שרון את סיפורו המרתק, "אני אב לשלושה ילדים ומתגורר בנס ציונה. שירתתי בעברי בצה"ל ביחידת המסתערבים כלוחם ומפקד ולאחר מכן כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים במשרד רה"מ.
באחד הימים קיבלתי צו מילואים לשבעים יום בבית חגי שבחברון. העמסתי את כל הציוד על האוטו, נפרדתי מאשתי ויצאתי לדרך, וזה דבר מדהים, כי ארבע דקות מהבית, לא בשטחים ולא בתוך הסכנות, קרה לי האירוע החמור ביותר. באמצע הנסיעה התפוצץ לי לפתע צמיג שמאלי קדמי.
באותה עת תפסתי את הגה המכונית ביד אחת בתוך ההגה, וכתוצאה מכך היד החליקה פנימה, היד הסתובבה לי ועצם היד נעקרה מהמקום. עקרתי את המרפק וזה המשיך עד לכתף, שגם הוא נעקר. הראש שלי נתקע בתוך ההגה וכתוצאה מכך שברתי את הלסת שלי, האף וחלק מהאוזן השמאלית. עד כאן הכל בסדר...
אני בתוך האוטו, פצוע קשה, ומרוב כאבים אני מאבד את ההכרה. כמו כן איבדתי את האפשרות לנשום לבד, כי האף מרוסק והלסת מדממת. הגעתי למצב חירחורים וחנק. בחירחור האחרון אני במצב של מוות, כלומר שאין אפשרות להוציא אויר מהריאות. אני נחנק וכתוצאה מכך אני מאבד חמצן שלא מגיע למוח.
את מה שקרה אח"כ סיפרו לי אנשים שראו את המקרה. המכונית סטתה לנתיב הנגדי, הצליחה לחמוק ממספר מכוניות פרטיות עד שהתנגשה חזיתית בעוצמה במשאית סמיטריילר גדולה. המכונית נכנסה מתחת למשאית ונגררה מטרים ארוכים עד שהמשאית נעצרה. מנוע המכונית נכנס לתוך האוטו ועקר לי את כף הרגל, את שני הברכיים והוציא את אגן הירכיים וכן את פרק יד ימין שאחזה בידית ההילוכים. צוותי ההצלה שהגיעו למקום, לאחר שהצליחו להוציא אותי מהרכב, קבעו לי את המוות במקום. כיסו אותי!!! אני יכול להראות לך את התמונה ב'ידיעות' שם מצולם האדם שכיסה אותי.
והנה, בחסדי ה', מגיע למקום אוטובוס קו 212 מאשדוד, עם נהג ששמו משה מלמד (שחזר בתשובה בעקבות הסיפור), ובאוטובוס יש נוסע עם תווית של קצין רפואה. האיש מתווכח עם נהג האוטובוס ומבקש ממנו לרדת למטה לעזור לפצוע. הוא יורד למטה ושואל: "מדוע האיש הזה מכוסה?", עונים לו: "מה אתה חושב, קר לו, הוא מת!", האיש לא מוותר, מוריד ממני את הכיסוי בודק דופק וצועק: "יש לו עוד סיכוי להשאר בחיים!", הוא רץ במהירות לחוקר התאונות, מביא ממנו מברג פשוט, ומכניס לי אותו לתוך הריאות מהצד. הוא לוקח את העט של חוקר התאונות, זורק את תוכנו, ודרך צינורית העט הוא מנקז לי את הדם מהריאה. במשך כ- 17 דקות הוא נלחם על חיי, בסיומן הוא מחזיר אותי לראשונה לחירחור. לניתוח שהוא ביצע קוראים 'ניתוח טרוקר'. מבצעים אותו בד"כ בשדה הקרב.
וכך יצאתי ממצב אנוש, למצב אנוש עם סיכוי לחיות. הועברתי מבית החולים קפלן למחלקה אורטופדית בתל השומר. שם אני עובר שיקום, שזה החלק הקשה בכל התקופה הזו. קשה לתאר את התחושה האיומה השוררת במחלקה הזו. אתה רואה נערים בגיל 17, יפים וחכמים, מאבדים את הרצון לחיות, יש כאלה שלא מסוגלים להניע את עצמם.
באותה תקופה, נאמר לי ע"י רופאי בית החולים שאין סיכוי שאקום על רגלי לעולם. עשו לי 'פרוטקציה' ואמרו לי: "אנחנו נסדר לך עגלה עם מנוע...", הייתי משוכנע שאני עם הליכה רגלית גמרתי. אבי השקיע לשם כך מאות אלפי שקלים בבניית מעליות מיוחדות בכל הבית, כדי שיהיה לי יותר נוח לנוע, כי זה היה ברור שלא אלך יותר.
היה זה במוצאי שבת, ניתקו אותי מהמורפיום שנועד להקל על כאבי התופת של לקיחת עצם מהירך ללסת. איש לא האמין שאלך על הרגליים, לכן הרשו לעצמם לקחת לי עצמות מהרגל (באותו זמן הבטיח לי הרב אברג'ל שעוד אקום ואלך, הרופא לגלג עליו ואמר: איך ילך? הרי לוקחים לו עצמות מהרגליים).
בשלב ההתאוששות לקחו אותי להתקלח. אני מובל ככה מפוחד ושואל את גיסי: "שחר, איפה דודה מרים?" הוא מתמהמה, לא עונה לי. אני שואל את אחותי: "את יודעת היכן הדודה?" היא עונה: "הרופאים לא מסכימים שנספר לך" שאלתי למה? היא שאלה: "מדוע זה כל כך מעניין אותך?" אמרתי לה כך: "אם היא חיה, כנראה שסתם חלמתי חלום, אבל אם היא נפטרה, אז כנראה שבאמת ראיתי משהו". אז אמר לי גיסי: "אל תספר שאמרתי לך, אבל היא באמת נפטרה באותו יום שעברת את התאונה". ואז זה חיזק אותי יותר.
בכל אותה עת שהייתי מחובר למורפיום הייתי מדבר וממלמל על מה שראיתי למעלה בשמים, ואני אפילו לא זוכר מה דיברתי. פעם אחת, למזלי, אחותי וגיסי קלטו שאני הולך לספר משהו מיוחד. הם רצו והביאו דף ועט ורשמו בדיוק מה שאמרתי. היה זה במוצאי שבת אחד, אני זוכר אותו במעומעם, אבל גיסי סיפר שבכל אותה העת שסיפרתי הייתי מפוחד מעצם סיפור הדברים.
שרון מגיש לי את הנייר המקורי בו נכתבו הדברים, וכך כתוב שם: "לאחר התאונה, ראה שרון עצמו נכנס לתוך מנהרה עם אור ונמשך אליה עד שמגיע למעין אולם גדול, חסר מימדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד. האנשים היו כולם שמחים והקרינו חום רב ואהבה. כולם היו נפטרים והוא ראה אותם בשלמות כפי שנראו בהיותם בחיים".
שרון ממשיך בסיפורו: "כולם היו גברים, מלבד הסבתא שעמדה בצד, לבושה יפה, עם מטפחת כסף. האולם היה ענקי, ללא סוף. אני זוכר אנשים בברור כמו אבא של צדוק, סבא של משה כהן, אבא של דוד רפאל ועוד ועוד. חיפשתי את סבא שלי, אך לא מצאתי. שאלתי את שלום נחשוני איפה סבא, והוא אמר שהוא הלך עם אחיו לדבר עלי".
הסבא היה איש חסד מיוחד במינו ואישיות מוכרת בנס ציונה. כל המשפחה הייתה קשורה אליו מאוד. שרון רצה מאוד לפגוש אותו. ואז הרגיש שרון שהוא מתקדם במרכז האולם לכיוון הבמה שעמדה ממול.
"אני זוכר, הסתכלתי על עצמי והתביישתי בלבוש שהייתי לבוש בו. הלבוש הוא אמנם רוחני, אבל כל האנשים לבשו בגדים זוהרים, ואילו שלי היו מלוכלכים מאוד. הדבר הראשון שעלה על דעתי זה להסתתר מרוב בושה. מצאתי לי איזו פינה קטנה, ואז ראיתי מעין אור חזק. ידעתי שאם אסתכל עליו אשרף או אכווה. מתוך הקול בקעו שני קולות נוספים, אחד מהם היה 'הקול הרע' והשני הוא 'הקול הטוב'. ליד האורות ראיתי בברור שלושה רבנים שיושבים לפני: הרב יצחק כדורי, הרב דוד בצרי והרב יורם אברג'ל. את הרב יורם אברג'ל כלל לא הכרתי באותם ימים, רק לאחר שהתעוררתי ביררתי מיהו.
לאחר שנשתרר שקט באולם, הקול הרע אמר: "או אתה או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן!" בתחילה לא הבנתי מדוע מזכירים את הדודה מרים ואיך היא קשורה לכאן, אבל פתאום הבחנתי בה לידי, על הבמה, באותה צורה שראיתי אותה בבית החולים, חלשה וחולה עם אותו חלוק. אז הבנתי שזהו יום קשה למשפחה ואחד מאתנו צריך להשאר בעולם האמת.
מיד קפצתי ואמרתי: "אני מוכן להשאר". ואז החל הקול הטוב לדבר ואמר שבעצם גם אני וגם הדודה נשמות כוללות, אחראיות ודואגות למשפחה, כפי שהסבא היה, אבל כדאי אני אשאר כדי שתבוא עוד נשמה לעולם. מנקודה זו ראיתי את סבתא מתרחקת ולא ראיתיה יותר.
ואז החל תורו של 'הקול הרע'. הוא דרש לעשות לי משפט. ותוך כדי כך אני מרגיש את כל חיי עוברים כבסרט נע, זה הרבה יותר חזק מוידאו, זה כמו שאתה חווה את כל המאורעות מחדש, מהילדות ועד הבגרות, רואים הכל. הבושה היתה איומה, המחזות רצו שם וכולם ראו את מה שעשיתי, גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים. הכל היה פתוח לפניהם: חטא השנאה, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, צניעות ועוד.
ואז לפתע נשאלתי שאלה כפי שכתוב בספרים: "נשאת ונתת באמונה?" בשמים מאוד מקפידים על עניין האמון. להיות זהיר ולא לגנוב את דעת הבריות, אפילו על דברים קטנים, כמו יציאה מהמפעל כמה דקות קודם מקפידים שם. הקול הרע החל אומר: "אתה לא עשית מלאכתך נאמנה, אלא בשביל הרווח, עבדת בשביל הכסף כי אתה אוהב כסף!" לא יכולתי להשיב, כי הרגשתי שממילא הקול הטוב עונה לו ומזכיר את הדברים הטובים. אחר כך נשאלו השאלות: "קבעת עיתים לתורה?" עניתי שכן. "האם ציפית לישועה?"
בהמשך פירטו לי את עוונותיי וירדו עמי לפרטים. דיברו איתי על לשון הרע, אין לכם מושג כמה בשמים מקפידים על לשון הרע. המשיכו בנושא השנאה (יש לך חבר שאתה מחפש לריב איתו כל הזמן), בנושא נדרים (נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת), עברו לנושא כיבוד הורים, משם עברו לדבר על גזל. ואז הקול הטוב החל לסנגר עלי ואמר שאני תורם לישיבות. אבל אז שיסע אותו הקול הרע ואמר: "אבל הוא מתגאה בזה, הוא תלה את התעודה על הקיר". ואז החלו לפרוט את המצוות שלי, כל מצווה לגופה. כמה שמחתי בכל מטר שהלכתי בעולם הזה עם ציצית, אי אפשר לתאר כמה הציצית עוזרת למעלה. לא שוכחים שום מצווה, קטנה כגדולה.
הקול הטוב המשיך למנות את המצוות שעשיתי, כמו למשל שהתאמצתי לכבד את השבת ולענג אותה בכל דבר שיכולתי, וכן את העובדה שהייתי משמח חתן וכלה. ואז החלו להביא עדים לטובתי, בשלב הזה התערבו הרבנים שהיו שם לטובתי, אנשים לא יודעים מה גדולתם של הצדיקים, הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב, גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הם מעורבים בנעשה בעולמות העליונים.
ואז הזכירו לי שנסעתי יחד עם גיסי להגרלה שנערכה בבני ברק לטובת ישיבה אחת, ואז כשראש הישיבה נכנס, אמרו ברמקול שמי שיתרום סכום כסף כעת לישיבה יקבל בקבוק יין שהרב ברך עליו. אני קפצתי ראשון ושילמתי את הבקבוק הראשון של הרב. כעת תאר לך שאותו רב, שחי עדיין, בא בכבודו ובעצמו להעיד לטובתי שתרמתי את אותו סכום לישיבה! לאחר מכן הזכירו לי מספר מעשי חסד שעשיתי, כמו עזרה לאלמנה שאף היא עצמה באה להעיד על זה, וזה הדבר שהיטה את כף המאזניים.
ואז דיבר השופט, שזהו הקול החזק והאדיר שבקע מהאור המסנוור: "האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?" ואז פירט לי הקול מספר דברים שהם היעוד שלי בחיים ואינני רוצה לחשוף אותם. התחייבתי על אחד מהם ועל השאר אמרתי שאשתדל. הקול המשיך: "דע לך, אתה עומד לסבול הרבה בעולם הזה אבל זה יכפר עליך".
ואז הסתיים המשפט. התחלתי להסתובב ולרוץ מהאולם בפאניקה. הרגשתי את אותה בושה איומה בשל הבגדים הצואים שלבשתי וכן בגלל החשיפה העצומה של המשפט לעיני כולם. והנה אני רואה את סבתא שלי רצה אחרי והיא היתה יחידה בכל האולם. כאשר יצאתי מהאולם, הבחנתי בעוד רבנים ואנשים שאיני מכיר וכולם הקרינו עלי חום ואהבה. גם בחוץ המשיכה הסבתא לרדוף אחרי, הרגשתי שהיא עושה זאת כדי לוודא שאני אכן עוזב את עולם האמת, שלא אתחרט פתאום ואשאר שם.
ואז לפתע, נעלמה הסבתא, נעלם האולם והנה אני רואה את עצמי בתוך האמבולנס, רואה את גופתי מונחת על האלונקה והרופאים מטפלים בי. באותו זמן הייתי מבחינה רפואית מחוסר הכרה ומונשם ובכל זאת יכולתי להבחין מלמעלה מיהם הרופאים המטפלים בי. פתאום הפסקתי לראות מלמעלה והתעוררתי בתוך גופי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובות הכוללות קללות ימחקו !